כתבת עריכה!AR Stands for ArmaLite!

 

מאת: גבי שטיינהרדט

 

מבוא

חייל כוחות מיוחדים בתקרית ירי.  הדלתא של נהר המקונג.  תאריך לא ידוע.  ויאטנם.

חייל כוחות מיוחדים אמריקאי בתקרית ירי.

הדלתא של נהר המקונג.  תאריך לא ידוע.  וייטנאם.

זהו סיפורו של רובה המערכה האמריקאי הידוע בכינוי M16; סיפור הצלחה בן חמישים שנה בו שזורים גאונות, מזל ומצוינות; אך גם טרגדיות, אכזבות, טעויות ותככים פוליטיים מכל הסוגים.  על רקע מלחמת וייטנאם סר ועלה חינו של רובה זה, כשהוא תורם מהפכנית לשינוי דוקטרינות הלחימה של צבא ארה"ב שעוצבו במלחמת העולם השנייה ובקוריאה.

 

כתבה זו סוקרת את התפתחות רובה ייחודי זה ומעורבותו במלחמת וייטנאם. 

 

 

 

 

 

 

 

רקע והיסטוריה

במהלך מלחמת העולם השנייה נעשה שימוש רב ויעיל בתת-מקלעים על ידי הגרמנים בעת הלחימה בחזית המזרחית.  די מהר התפתחה ההכרה אצל מקבלי ההחלטות בצבא הגרמני כי רובי הבריח הארוכים, בעלי התחמיש החזק המסוגל להגיע בקלות לטווח 1000 מטר, הינם מיותרים בהתחשב שמרבית הקרבות היו ברובן בסביבה עירונית ובטווחים של עד 300 מטר.

STG-44בעקבות כך נצטוו מהנדסי חברת מאוזר לתכנן ולייצר כלי ירייה חדש בעל תפקיד כפול, אשר יוכל לשמש לירי יעיל לטווחים עד 300 מטר אך גם לירות ירי אוטומטי לצורך לוחמה בטווחים קצרים ובשטח בנוי.  מפרט הנשק דרש כי על כלי ירייה מהפכני זה לירות תחמיש ביניים שלא יהיה כבד וארוך כתחמיש רובה מלא אך גם לא חלש כתחמיש אקדח.  תוצאת תהליך הפיתוח הייתה רובה הסער הראשון בהיסטוריה STG 44 שירה תחמיש ביניים בקוטר 7.92x33mm.

 

הרוסים הבינו את היתרון התפיסתי בכלי מסוג זה והחלו בתום מלחמת העולם השנייה בפיתוח רובה סער על בסיס מבנה הרובה הגרמני.  בשנת 1947 נחשף רובה סער רוסי חדש בשם AK47, הידוע גם בשם קלשניקוב על שם מפתחו הרוסי.

 

מלחמת העולם השנייה הסתימה ומלחמת קוריאה הייתה בשלביה האחרונים כאשר בעלות הברית וכוחות נאטו החליטו לתקנן את סוג התחמושת שברשותן סביב תחמיש אחיד לכל הצבאות, ולמרבית כלי הירייה (רובים ומקלעים) שברשותם.  על בסיס ניסיונם בלוחמת יבשה באירופה ובאזור הים השקט (כנגד היפנים) לא ראו האמריקאים כל צורך ממשי לשנות מהותית את תפיסתם לגביי תחמיש רובים, שהייתה ונשארה סביב תחמיש 30-06 ספרינגפליד.  למרות זאת, הבינו האמריקאים כי תחמיש זה חזק מאד, אולי יותר מדי חזק לצרכים שוטפים ולכן קיים צורך לפתח תחמיש יותר "נוח".

חברת ספרינגפילד (Springfield Armory) האמריקאית, שהייתה מקושרת היטב ברמה פוליטית עם דרגים במשרד ההגנה האמריקאי, קיבלה את פרויקט הפיתוח ובשנת 1954 אומץ ע"י הצבא האמריקאי תחמיש חדש בשם 7.62x51mm נאטו או 308. ווינטצסטר.

הממשל האמריקאי הכריח את כל מדינות נאטו לאמץ תחמיש זה וסביבו פותחו רובים ידועים כגון FN-FAL, HK-G3, US-M14.

 

 

עלייתו של קליבר ה-0.22 אינטש

לאחר מלחמת העולם השנייה, בחודש ספטמבר, 1948, הקים משרד ההגנה האמריקאי את המשרד לחקר ביצועים (Operations Research Office).  אחד הפרויקטים הראשונים של גוף זה היה לפתח שריון אישי (שכפ"צ) עבור חיילי רגלים, ועל מנת לעשות זאת החלו לחקור את סוג הפציעות שחוו חיילים אמריקאים והטווחים בהם הן קרו.

בשיתוף עם אוניברסיטת ג'והן הופקינס, כלל המחקר ניתוח של קרוב לשלושה מיליון דו"חות נפגעים ממלחמת העולם הראשונה, מלחמת העולם השנייה ומלחמת קוריאה.  לאחר ניתוח הנתונים, הגיעו החוקרים האמריקאים למספר ממצאים שסתרו לחלוטין את תפיסת הלחימה של המפקדים בצבא ארה"ב:

● כמות האש שחייל מיצר יותר חשובה מאשר יכולת הצליפה שלו על מנת לפגוע באויב.

● מרבית הקרבות (95%) היו בטווחים של עד 300 מטר כשמרבית ההרוגים נהרגו בטווח היתקלות של 100 מטר מהאויב.

 

קליעי 0.22 אינטש או 5.56 מ"מהמלצת המשרד לחקר ביצועים הייתה מהפכנית בפני עצמה והיא שצבא ארה"ב צריך להצטייד ברובה בעל רתע קל, היורה תחמישים קלים בקוטר 0.22 אינטש או 5.56 מ"מ.  המלצה זו הינה למעשה השלב השני בהתפתחות רובה הסער המודרני ובמזעור הקליבר שלו, אחרי השלב הראשון המיוצג על ידי רובה הסער הגרמני STG44.

 

בהתאם להמלצות הנ"ל פנתה בשנת 1957 המפקדה היבשתית של צבא ארה"ב United States Army Continental Army Command (CONARC) אל חברת וינצסטר וחברת ארמאלייט שיפתחו רובה צבאי לפי מפרט מאד פשוט: משקל עד שלשה קילוגרם, יכולת ירי אוטומטי וחצי אוטומטי, מחסנית של 20 כדורים,  ותחמיש עם קליע בקוטר קליבר 0.22 אינטש שיחדור קסדת פלדה משני צידיה במרחק 500 מטר.

 

 

חברת ארמאלייט

הלוגו המקורי של חברת אמרלייטעל רקע התפתחויות בהבנת הנשק הקל ובתזמון מושלם הוקמה חברת ארמאלייט באחד באוקטובר, 1954 כחברת בת של פיירצילד, חברת המנועים והמטוסים האמריקאית.

מטרת ארמאלייט הייתה לפתח רובים על בסיס הטכנולוגיות שהיו ברשות פיירצילד: יכולות במטלורגיה, סגסוגות ומתכות קלות בהתבסס על ניסיון החברה ביצור מטוסים; הזרקת פלסטיק בהתבסס על ידע נצבר מחטיבת הטילים המונחים; ותהליכי יצור יעילים.  החברה שכנה בקוסטה מסה, קליפורניה.

מתחילת המאה עד שנות החמישים של המאה הקודמת, לא נעשו שינוים מהותיים בתכנון ויצור נשק קל.  השיפורים העיקריים היו רק בפריון שיטות היצור על מנת לאפשר תפוקות גדולות.  מנהלי ארמאלייט האמינו כי קיים שוק פרטי (לא צבאי) לכלי ירייה מהפכנים ומתקדמים הבנויים מפלסטיק וסגסוגות מתכת.  צוות הפיתוח שהוקם כלל את יוגין סטונר – מפתח ראשי, שעבד באופן עצמאי מתום מלחמת העולם השנייה על פיתוח נשק קל; רוברט פרימונט – אחראי קו יצור אב טיפוס; גיימס סאליבן – אחראי שרטוטים ותכנון.  את כל תוכניות הפיתוח של ארמרלייט ניהל צ'רלס דורצסטר כמנהל כללי ואחר-כך כנשיא פיירצילד.

 

צוות הפיתוח ברשותו של סטונר החל לפתח רובים מהפכנים שהראשון בהם היה רובה הישרדות לטייסים (AR5) שזכה במכרז חיל-האוויר האמריקאי.  מעודדים מההצלחה החליטו מנהלי ארמאלייט להפנות מאמציהם לשוק הצבאי, ובשנת 1955 הם הנחו את צוות הפיתוח של סטונר לפתח רובה חדש שיוגש למכרז הצבא האמריקאי לרובה מערכה חדש.  התוצאה הייתה רובה שלא נראה כמותו קודם לכן, וציונו היה AR10.  לאחר הפעלת כל הקשרים הפוליטיים שהיו לה בצמרת הצבא ובממשל, זכתה חברת ספרינגפילד במכרז הצבא עם רובה M14 שירה תחמושת 7.62 נאטו – שניהם מתוצרתה.  טענות רבות עלו לגביי הדרך בה בוצעו המבדקים וההעדפה הברורה לתוצרתה של ספרינגפילד.

 

יוגין סטונר.

יוגין סטונר.

מרירות ואכזבה גדולה מאד שררה בארמאלייט בעקבות תוצאות מכרז הצבא האמריקאי.  אולם, בשנת 1957 נתבקשה כאמור חברת ארמאלייט לפתח רובה קל בקוטר 0.22 בהתאם לדרישות פרויקט CONARC.  על בסיס רובה ה-AR10 בנה צוות הפיתוח של סטונר רובה חדש בקוטר 5.56 מ"מ שציונו היה AR15.  גרסה מאוחרת יותר של הרובה שיצורה היה מבוסס על גזירת ולחיצת לוחות מתכת נקראה AR16.

 

למרות התעניינות רבה מצד הצבא ברובה החדש והצלחתו בפרויקט CONARC, ביצעו בשנת 1959 מנהלי ארמאלייט מהלך שהתברר כטעות גורלית לעתידה של חברת ארמאלייט והחליטו למכור את הזכויות לרובה ה-AR15 לחברת קולט.  הסיבה העיקרית הייתה שבאותה שנה אימץ צבא ארה"ב באופן רשמי את ה-M14 כרובה המערכה הרשמי שלו.  תרמו להחלטה גם קשיים כספיים אליהם נקלעה החברה.  למרות ולאחר השקעה כוללת של מיליון וחצי דולר בפיתוח המוצר, מכרה ארמאלייט לקולט את הזכויות לרובה ה-AR15 בעבור $75,000 ו-4.5% תמלוגים על מכירות עתידיות.  מכירת זכויות היצור והפיתוח לקולט בישרו על פירוק צוות הפיתוח:  פרימונט עזב לקולט בשנת 1959, סאליבן עזב בשנת 1960, ואילו סטונר עזב בשנת 1961 בכדי לשמש יועץ לקולט.

 

 

צוות סטונר ורובה ה-AR15

223. רמינגטוןיוגין סטונר וצוותו החלו לפתח את הרובה החדש בשנת 1957.  בכדי לעמוד בדרישת חדירת קסדה בטווח 500 מטר פנה סטונר אל רוברט האטון, יועץ טכני לעיתון Guns & Ammo, וביקש ממנו לתכנן תחמיש חדש על בסיס תחמיש 222. רמינגטון, ולהעלות את מהירות הקליע אל 3300 רגל/שנייה.  לאחר שורת ניסויים בחווה שלו בקליפורניה, בנה האטון תחמיש החדש שנקרא 222. ספיישל.  סטונר החל בבניית רובה ה-AR15 עם פלסטיק וסגסוגת אלומיניום תעופתי, סביב התחמיש החדש.  ברבות בימים קנתה חברת רמינגטון את הזכויות לתחמיש 222. ספיישל וקראה לו בשם המסחרי 223. רמינגטון.

 

סטונר החל להעתיק מאפיינים הטובים ביותר מכלי נשק אחרים וליישמם ברובה החדש.  המאפיינים הנודעים שהועתקו היו מערכת הנעילה של רובה ג'ונסון האמריקאי,  מכלול בעל ציר כמו ברובה ה-FN-FAL הבלגי,  מערכת הגז של רובה לונגמן השוודי, ועוד.

 

הרובה החדש היה בעל הנדסת אנוש מושלמת, אולם צוות סטונר ביצע מספר טעויות גורליות.

הגדולה שבהן הייתה לא לצפות בכרום את קדח הקנה ובית הבליעה של הרובה החדש, וזאת למרות שמחקר ביצע הצבא האמריקאי לאחר מלחמת העולם השנייה המליץ לעשות כך.  בנוסף, כל רובי ה-M14 שנמסרו לצבא ע"י נשקיית ספרינגפילד הגיעו כבר עם ציפוי כרום פנימי לפי דרישת תקן צבאי – דבר שהיווה יתרון טכנולוגי ושיווקי.  [ראה כתבה נוספת בשם "מתכת ושמה כרום"].

טעות נוספת הייתה ביצוע כל הניסויים עם תחמושת שהכילה אבק שריפה שונה מזו בה השתמש צבא ארה"ב. על נקודה זו יורחב בהמשך.

על בסיס הטעויות הנ"ל נולדה הטעות השלישית שהייתה הטענה כי רובה ה-AR15 אינו זקוק לניקוי תכוף על מנת לתפקד כיאות.

 

בחודש מרץ, 1958 החלו מבדקי הצבא האמריקאי של רובה ה-AR15 ומהרגע הראשון נתהוו חיכוכים בין צוות הפיתוח של ארמאלייט ומהנדסי הבדיקה של הצבא שבאופן מופגן הביעו את העדפתם למוצרי חברת ספרינגפיילד.  הרובה היה בשלבי אב טיפוס ראשוניים ולמרות שכל הבעיות שנתגלו תוקנו במהרה, הייתה מגמתיות ברורה מצד מהנדסי הצבא נגד ארמאלייט והרובה החדש.

 

בעת המבחנים הוכיח עצמו הרובה של ארמאליט כבעל רתע נמוך ונוח מאד לשליטה בירי אוטומטי.  ספרינגפילד שלחו למבדקים יורים מאומנים וחסונים ביותר אשר יכלו להשתלט על הרתע הרב שיוצר רובה M14, ולהדגים שליטה טובה בירי אוטומטי.  התוצאה של מהלך זה הייתה ביטול מה של היתרון הטבעי של רובה ה-AR15 בירי אוטומטי.

 

במהלך המבדקים התפוצץ קנה אחד הרובים של ארמאלייט כתוצאה מחדירת מיי גשם לתוכו.  ישום הלקחים שהופקו היה חיזוק הקנה ועיבויו בדגמים מאוחרים.  ללא ידיעת סטונר, חלק מהרובים של ארמאלייט נשלחו לבחינה במעבדת הבדיקות הארקטית של הצבא.  הדו"חות שחזרו משם היו שלילים ביותר.  סטונר טס לאלסקה וגילה שהתקלות קרו בגלל שצוות הבדיקה הצבאי פרק את הרובים והרכיב אותם לא נכון.

בקשתו של סטונר לסדרת מבדקים נוספת נדחתה ורמטכ"ל הצבא האמריקאי, גנרל מקסוול טיילור, הוציא הנחייה להמשיך להצטייד ברובה ה-M14  של נשקיית ספרינגפילד.

מהלך זה סימן את סופו של תהליך פיתוח רובה ה-AR15 בחברת ארמאלייט ופירוק צוות הפיתוח בראשות סטונר.

 

 

רובה M16/AR15 עם סתרשף משונן וללא עזר מחלק.

רובה M16/AR15 עם סתרשף משונן וללא עזר מחלק.

 

 

מלחמת וייטנאם

חייל אמריקאי ישן לצד רובה ה-M-14 שלו.
תאריך לא ידוע.  ויאטנם.

חייל אמריקאי ישן לצד רובה ה-M14 שלו.

תאריך לא ידוע.  וייטנאם.

בשנת 1959 רכשה חברת קולט את הזכויות לרובה ה-AR15 מחברת ארמאלייט, ומנהליה של קולט החליטו להמר את עתיד החברה על הצלחת הרובה החדש שרכשו.  במקביל להכפשת רובה ה-M14 חיפשו קולט אנשי צבא "לא משוחדים" אשר יסכימו לראות את הרובה החדש שברשותם.  באותה עת היה רובה ה-M14 הרובה הרשמי של צבא ארה"ב והוא עתיד להיות כך עוד מספר שנים.

 

בתאריך 4 ביוני, 1960 הדגימו מהנדסי חברת קולט את רובה ה-AR15 בפני מפקד חייל האוויר האמריקאי, הגנרל קרטיס לה-מיי.  חיל האוויר האמריקאי חיפש תחליף לקרבין M1 הישן ששימש כנשק בידי שומרים בבסיסי חיל-אויר.  תוצאת המבדקים שנערכו בבסיס חיל האוויר לאקלאנד שבטקסס, הייתה החלטה של הגנרל לה-מיי לרכוש 8500 רובים שישמשו חיילי חיל האוויר בעת משימות שמירה.

 

קולט גם פנתה אל מחלקת הפרויקטים המתקדמים של משרד הביטחון האמריקאי, DARPA, ולאור המעורבות הגוברת של ארה"ב בדרום-מזרח אסיה שכנעה אותה כי הרובה הקל יתאים למידות גופם הצנום של הוייטנאמיים.  באביב 1962 נשלחו לוייטנאם 1000 רובים לשימושם של חיילים וייטנאמיים ויועצים אמריקאים.

 

מידע רב החל להגיע מוייטנאם לגביי יעילות הרובה והקליבר החדש.  דיווח יוצא דופן על עריפת ראש וקטיעת גפיים כתוצאה מפגיעת קליע אחד, נתקבל לאחר התקלות כוח סיירים אמריקאי בלוחמי וייטקונג בתאריך 16 ביוני, 1962.  לעומת זאת, דיווחים נוספים תארו העדר כוח עצירה של הקליע וגרימת מוות דרך אובדן דם.  באופן כללי, הדיווחים על תפקוד הרובה היו חיוביים ביותר.

 

לאור הניסיון שנצבר המליצה מחלקת הפרויקטים המתקדמים של משרד הביטחון האמריקאי בפני מזכיר ההגנה האמריקאי, רוברט מקנמרה, כי רובה ה-AR15 עדיף על רובה ה-M14 מבחינת עליות יצור, משקל, התאמה לאזור דרום-מזרח אסיה, ועוד.

מול מקנמרה היו כעת שני דיווחים סותרים לגביי רובה ה-AR15.  דו"ח אוהד של מחלקת הפרויקטים ודוח שלילי של הצבא, שעדין העדיף את רובה ה-M14.  הסתירה בין הדו"חות עוררה דאגה בצמרת הממשל והגיע עד לרמתו נשיא ארה"ב, ג'והן פ. קנדי, שדרש בירור העניין.

מקנמרה הטיל על מזכיר הצבא, סיירוס ואנס, לחקור את הנושא, והוא בתורו הטיל את החקירה על מבקר הצבא.  תוצאת דו"ח מבקר הצבא הייתה כי מבדקי הצבא האמריקאי היו משוחדים לחלוטין לטובת חברת ספרינגפילד ורובה ה-M14.

 

בתאריך 23 בינואר, 1963 הורה שר ההגנה רוברט מקנמרה לעצור את יצור רובי ה-M14.  בתאריך 4 בנובמבר, 1963 קיבלה קולט הזמנה לספק 85,000 רובי AR15 לצבא ו-19,000 רובים לחיל האוויר.

סדרת מבחנים אמינה ונטולת מרבית התחלואים שקדמו לה, נעשתה ע"י הצבא האמריקאי בשנת 1964.  מבדקים נועדו לבחון איזה רובה ישמש את צבא ארה"ב משנת 1967 ואילך.  המבדקים מצאו את רובה ה-AR15 כעדיף על כל הרובים האחרים, ושינו את כינויו לשם הצבאי M16.

 

על רקע הצלחות יחסיות אלו הגבירה קולט את מאמצי השיווק האגרסיביים שלה וטענה כי רובה ה-M16 אינו זקוק כלל לניקוי.  ברור כי טענה כזו אינה נכונה וכי יש כלי ירייה המסוגלים לתפקד יותר טוב או יותר זמן ללא ניקוי, אך כל הכלים זקוקים לניקוי בסופו של דבר.  טענת ארמאלייט במקור הייתה כי הרובה זקוק לניקוי אך פחות מאשר כל רובה אחר.  בכל מקרה, רובי ה-M16 הראשונים נופקו ללא הוראות ניקוי או ערכות ניקוי.

דו-פונטכל פיתוח ומבדקי ה-AR15 ע"י סטונר וארמאלייט נעשו עם תחמיש ה-223. רמינגטון שהכיל אבק שריפה ייחודי מתוצרת חברת הכימיקלים דו-פונט.  אבק השריפה החדש שנקרא אבקת "רובה צבאי משופר" (IMR – Improved Military Rifle), בער מאד נקי והותיר מרבצי פיח קטנים מאד.

אולין-מאתיסוןמבלי לידע את קולט עבר הצבא האמריקאי לספק תחמושת יחיד, חברת אולין-מאתיסון (Olin-Mathieson) שיצרה תחמישים עם אבק שריפה זול יותר הנקרא Ball Powder.  אבק שריפה זה מכיל כמויות גדולות של גרפיט אשר בעת הבעירה יוצר מרבצי פיח גדולים ודביקים.  רמת הדביקות של הפיח עולה בהתאם לרמת הלחות באוויר, ומזג-האוויר בוייטנאם נחשב לאחד הלחים ביותר בעולם...  השילוב של אי ניקוי הרובים, שימוש באבק שריפה הזול והלחות הגבוהה בוייטנאם; עוד יוכיח עצמו כשילוב קטלני.

 

כניסת הרובה החדש לוייטנאם לא הייתה חלקה והרובה נתקל בהתנגדות מצד החיילים שראו ברובה הפלסטיק מעיין צעצוע.  מספר חיילים שמיאנו למסור את רובה ה-M14 שברשותם, נשפטו על סירוב פקודה.  חיילים אחרים ביקשו לקנות את רובה ה-M14 מהצבא ולהשתמש בו כקניין ורובה "פרטי"  בעת שהותם בוייטנאם.

היו גם מקרים שחיילים אמריקאים השאירו את רובי ה-M16 החדשים בבסיס ויצאו למשימות כשהם חמושים ברובי קלשניקוב מסוג AK47.

 

חייל אמריקאי עם M16.  תאריך לא ידוע.  ויטנאם.

חייל אמריקאי עם M16.  תאריך לא ידוע.  וייטנאם.

בחודש נובמבר, 1965 עבר רובה ה-M16 את טבילת האש הראשונה שלו בקרב בעמק יא דראנג בוייטנאם, ובמהרה החלו להגיע מוייטנאם אין ספור דיווחים על מעצורים חמורים.

בעיקר היו אליו מעצורי חליצה או קריעת כרכוב כתוצאה מכך שהפיח הדביק לא אפשר את חליצת התרמיל.  הפיח אף אטם את צינורית הגזים ובכך מנע פעולת ירי סדירה.  מכתבים מחיילים אמריקאים אל משפחותיהם העידו על מותם של חיילים אמריקאים בקרב כתוצאה מכך שהרובים לא עבדו.  עדויות שונות מילאו את האוויר על חיילים אמריקאים מתים כשלידם רובה M16 מפורק לחלקים, כנראה בניסיון לתפעל את התקלות.

צילומים של הצלמת הנודעת קתרין לירוי של חיילים אמריקאים מתים לצד רובים תקועים או מפורקים, הוחרמו על ידי הצנזור הצבאי של הפנטגון ולא פורסמו בארה"ב.  התצלומים פורסמו לאחר זמן קצר בעיתון הצרפתי "פרי מאטצ'ש" (Paris Match).

 

בעיה נוספת שהתגלתה הייתה כי קצב אש בירי אוטומטי עם תחמישים המכילים את אבק השריפה הזול, היה גבוה מדי ומנע ירי מבוקר ואמין.  בעיות נוספות בהזנה קרו כתוצאה מקפיץ מחסנית חלש ולא אלסטי דיו, ומשם המנהג למלא מחסניות בכדור אחד פחות מהמכסה התקנית.

למרות כל הבעיות, בתאריך 16 ביוני, 1966 זכתה קולט במכרז אספקה של 840,000 רובים מסוג M16.  מהלך זה שהושפע מקשרים פוליטיים של קולט בצמרת הממשל האמריקאי, סימל את קריסתה הסופית של חברת ספרינגפילד.

 

סמל ראשון לירוי ג'ק בראונינג, שנהרג בתאריך 24 ביוני, 1968, לוחץ את ידו של רוברט מקנמרה, מזכיר ההגנה האמריקאי.  הרובה בתמונה הינו M16A1.  תאריך לא ידוע.  ביין הו, ויאטנם.

סמל ראשון לירוי ג'ק בראונינג, שנהרג בתאריך 24 ביוני, 1968, לוחץ את ידו של רוברט מקנמרה,

מזכיר ההגנה האמריקאי.  הרובה בתמונה הינו M16A1.  תאריך לא ידוע.  ביין הו, וייטנאם.

בתאריך 15 במאי, 1967 החלה ועדה מטעם הקונגרס, בראשותו של הסנטור צ'רלס איקורד, דמוקרט ממיזורי, לחקור את הדיווחים והבעיות של רובה ה-M16, ובמיוחד את תפקודו בוייטנאם.  לאחר שביקרו בוייטנאם וראו בעיניהם את המעצורים השונים, הוציאה הועדה דו"ח בסוף חודש יוני, 1967 שטען כי "רובה ה-M16 הינו רובה מצוין אשר מרבית בעיותיו נגרמו בגלל ניהול כושל מצד הצבא".

על מנת לתקן את הבעיות השונות ברובה, בוצעו מיידית שורה של צעדים שכללו: ציפוי קדח הקנה ובית הבליעה בכרום, שינוי מהותי בנוסחת אבק השריפה שבשימוש הצבא לתחמישי 223. רמינגטון, תיקון בעיית קצב הירי ע"י התקנת קפיץ מחזיר חזק יותר, סתרשף סגור, תכנון מחדש של המחסניות, הוספת עזר מחלק וניפוק ערכת ניקוי יחד עם קת חדשה בעלת תא אחסון לערכת הניקוי.  השינויים הנ"ל יושמו בגרסה חדשה של הרובה.  בתאריך 28 בפברואר, 1967 ניתן לרובה המשופר הכינוי הצבאי M16A1 והוא אומץ כרובה התקני של צבא ארה"ב.  במקביל לשורת צעדים נרחבת זו הופעלה תוכנית הדרכה אדירת מימדים לאמן את החיילים לשימוש וטיפול נכון ברובה.

 

משנת 1967 עם הופעת הגרסה המשופרת ועד תום המעורבות הצבאית האמריקאית בוייטנאם באפריל 1975, תיפקד רובה ה-M16A1 ללא כל דופי.  נתונים רשמיים מראים כי ממשלת ארה"ב סיפקה סך כולל של 943,989 רובי M16 ורובי M16A1 לכוחות האמריקאים והוייטנאמיים שלחמו במלחמת וייטנאם.

 

 

רובה M16A1 עם סתרשף סגור ועזר מחלק.

רובה M16A1 עם סתרשף סגור ועזר מחלק.

 

 

סיכום

רובה ה-M16 היה בשלבי אב טיפוס ראשונים כשנמסר לכוחות הלוחמים של צבא ארה"ב בוייטנאם.  למעשה לא נעשתה כל בחינה מקצועית על מנת לוודא שהרובה אכן כשיר לשדות הקרב באסיה הטרופית.  אולם, לאחר שיפורים בסיסים למדי הפך הרובה בגרסאותיו המתקדמות לאחד הרובים האמינים והמוצלחים ביותר שפותחו בכל הזמנים.

הרובה נמצא כיום בשימוש צבאות רבים בכל העולם, מיוצר ברישיון במספר מדינות, ומהווה עדות לגאוניותו של יוגין סטונר בעצם העובדה שהוא משרת את צבא ארה"ב קרוב לחמישים שנה – יותר מכל דגם רובה צבאי אחר שהיה בשרות הצבא האמריקאי.

 

עד היום, מרבית מוצריה של חברת ארמאלייט מבוססים על הפטנטים שנרשמו בתקופת צוות סטונר.  למרות התהפוכות הרבות, שמרה ארמאלייט מיום הקמתה על סיסמתה השיווקית הידועה:

 

AR Stands for ArmaLite!

 

הערות ותגובות

 

חיילים אמריקאים בקרב.  מאי 6, 1970.  קמבודיה.

חיילים אמריקאים בקרב.  מאי 6, 1970.  קמבודיה.

 

† חלקים מכתבה זו באדיבות חברת ArmaLite, אתר AR15.com ומקורות נוספים.

 

 

Home


מסמך זה מוצג כמות שהוא ללא ערבות או אחריות, מפורשת או משתמעת, בהתייחס למידע הכלול בו.  המחבר/ים מסיר/ים כל אחריות, משתמעת או אחרת, מכל אדם המעוניין על דעת עצמו לפעול או להסתמך על תוכן מסמך זה.


כל הזכויות שמורות © 2003