נחמיה סירקיס

 

מתכנן נשק שההיסטוריה האישית שלו שזורה בהיסטוריה הכללית של כולנו, מהימים של לפני קום המדינה ואחר כך, עד שהצלחנו לעשות לו כמו לאחרים וגרמנו לו לגור במקום אחר.

 

 

מאת:  אבי מור

 

מבוא

sirkis_02שימו לב טוב, יש כאן מלכודת עיתונאית שאסור ליפול אליה והיא מונחת כפח יקוש כפי שכתוב במקורותינו והנה תראו איך אני הולך ליפול אליה בשמחה וברצון, מלכודת הקלישאות.  כי איך לקרוא לראיון אם נחמיה סירקיס, גדול מתכנני הנשק הישראליים שאי פעם נולדו פה?

 

ראיון עם ענק, כי זה ברור שלא קם עוד מישהו כמותו.  ראיון בנעלי בית כי באמת זה נערך בביתו או אולי ראיון בקימונו כי כך היה לבש כשקיבל אותנו, את ידידי וחברי לירי האולימפי, יהודה בוניאל.  אז אולי פשוט יותר ראיון עם ענק בנעלי בית ובקימונו.

 

יהודי בן 75, צלול כפי שרק אנחנו חולמים להיות כשנגדל, זוכר כל פרט, מי אמר למי מה ומתי ובעיקר את הלמה, הלמה הכל כך כואב שגרם לו לעזוב את הארץ ולחיות במקום אחר, בארה"ב. 

 

כן אני יודע שכבר שמעתם את הסיפור הנדוש הזה כל כך הרבה פעמים. המומחים, בעלי הראש הגדול שבסוף איכשהו מצליחים לגרש אותם מפה לארץ אחרת ושם הם עושים חייל. כן, בדיוק כמו עוזי גל ז"ל שנחמיה סירקיס מדבר עליו בכל הרבה הערכה וגעגוע.

 

הוא מקבל אותנו בבית ישן בתל אביב של פעם, שכונת פלורנטין.  אני יושב באוטו וממתין ליהודה כי אני כדרכי מקדים וחושב על שעת בין הערביים, שעת התפר שבה סוחרי היום והלקוחות של השווקים בסביבה ינטשו את המקום ויפנו את המקום לחיי הלילה.  שעה שאת השכונה יאכלסו פועלים זרים ומהגרים לא חוקיים בין השעות בהן השכונה שוקקת חיים לבין השעות בהן אתה ואני לא מסתובבים בה.  עד כמה שאני טועה מעדכן אותי נחמיה.  בעבר אומר נחמיה, התיאור של השכונה היה נכון אבל היום המקום הפך להיות מבוקש מאד ומתיישבים בה אנשי בוהמה ואמנים, ובבנין בו אני גר מתגורר צייר ידוע.  אז אני מתנצל בפני השכונה ובפני תושביה על מה שחשבתי לעצמי.

 

הכל מתחיל בגיל מאד מוקדם, נחמיה מעיד על עצמו שכבר בגיל 8 ידע במה הוא רוצה לעסוק והוא הגשים את זה.  משפחתו של סירקיס חיה בפתח תקוה שהייתה אז מושבת חקלאים, איכרים בלשונו של נחמיה.

 

אביו היה נוטע פרדסים וברשותו של שלטון המנדט רכש אקדח וולטר PP ורובה צייד דו-קני GA16.  אביו היה מגיע הביתה רק בסופי השבוע, שכן הנסיעה בדרכים הייתה מסוכנת וכשהיה יוצא ביום ראשון לדרכו היה מבקש מנחמיה הצעיר שיביא לו את הרובה שהיה מוסתר בארון.  הרובה שהיה קל מאד במונחים של היום נראה היה לנחמיה ככבד ביותר.  נחמיה זוכר עד היום את תקופת המאורעות ואת העובדה הפשוטה שבכל מקום שהיה בו נשק יהודים ניצלו - לדבריו היום אנחנו שוכחים את זה.

 

משפחה של פליטים יהודים מאירופה באו לגור אצלם בשכירות והיו אלו יהודים משכילים מאד.  אבי המשפחה, דר' ארנסט מרקוביץ, היה כימאי מהנדס ורב.  בביתם היה לקסיקון גרמני, מעין גרסה בשפה הגרמנית לאנציקלופדיה בריטניקה.  יום אחד נפל נחמיה הצעיר על הכרך העוסק בנשק, "לא הבנתי גרמנית ולא את השרטוטים והחתכים אבל נמשכתי".

 

יום אחד שעה שהיה נחמיה הצעיר שרוע על השטיח בחדר הספרייה של משפחת השכנים, חדר שכולו היה ספרים וסולם כמו בספריות ישנות פנה אליו הדר' מרקוביץ ובשפה מליצית שבה דיבר ושאל: "החפץ אתה להבין מה אתה רואה?". בכך החלו שעורי הגרמנית של נחמיה סירקיס.  האנגלית מקורה במנהג אותו הנהיגה אימו שפעמיים בשבוע בימים ב' וה' מדברים בבית אנגלית....פעם את עניין החינוך וההשכלה לקחו ברצינות.

 

קרובי משפחתו שירתו בצבא הבריטי ודודו יצחק הביא לו ספרי הדרכה בגרמנית ובאיטלקית וכן ספר כיס של חייל גרמני ממנו למד נחמיה על מקלע 34MG.  כשהגיעו כלי נשק אלו במסגרת המחתרת לפתח תקוה, נחמיה כבר היה בקיא בפירוק ובהרכבה.  הוא היה צעיר מידי כדי להילחם אבל בהחלט כבר עסק בתיקון ובשיפור כלי נשק שהיו בסליקים. 

 

בצבא היה בכלל שרטט אווירונאוטי והחל לעסוק בקליעה למטרה ועשה חייל.  בהתחלה במסגרת הגדנ"ע ואחר כך במסגרת מכבי רמת גן.  סירקיס השתתף כקלע אולימפי באליפות העולם במוסקבה ב-1958, באולימפיאדה בטוקיו ב-1964 ובאליפות העולם בויסבאדן בגרמניה ושם הגיע למקום שמיני עולמי.  נחמיה סירקיס השתתף גם ב-1968 באולימפיאדת מקסיקו. 

 

רק ברובה? אני שואל ונחמיה משיב רק ברובה. לזה הוא נמשך כל הזמן על אף שאקדחים לא היו זרים לו בכלל.  עוד לפני קום המדינה קיבל מדודו במתנה אקדח.  נחמיה מספר:  "אצל האיכרים בפתח תקוה היה נוהג שילד מגיע לגיל 14 היו נותנים אקדח במתנה".  (ואני חושב על זה שבישראל של היום בגיל 114 אי אפשר לקבל רישיון לרובה אוויר).

 

נחמיה ממשיך, "קיבלתי אקדח וולטר 38P חדש, אזרחי עם גימור מקסים וגמרתי לו את הקנה.  הביאו לארץ אז רק כדורי תת-מקלע עם תרמיל ברזל וקליע ברזל מצופה בציפוי נחושת דק.  כשניגמר האקדח מכרתי אותו וקניתי קולט 45."

 

נחמיה השתחרר והלך לעבוד בתעשייה הצבאית (תע"ש), והוא היה צריך קשרים כדי להתקבל.  כשאמר למנהל כוח אדם שהוא יודע לתכנן כלי נשק, הלה התאפק מאד לא לצחוק לו בפניו ושלח אותו כשרטט למחלקת אריזות.  בשנת 1957 הוא נשלח למפעלי נשק (מפל"ן) ושם ראה שמנסים להסב רובה מאוזר צבאי לירי בכדורי 0.22 וזה נראה לו טיפשי וחובבני. "התחלתי לתכנן דגם" מספר נחמיה, "השגתי רובה צ'כי מחבר קצין, וקניתי בחנות להב קנה של רובה הוסקוורנה שוודי כאשר  ואני עדיין עובד בתע"ש.  פניתי אל המנהל שלי והסברתי והוא הפנה אותי אל בית המלאכה לקבל מספר פרויקט לייצור החלקים."  הרובה קיים עד היום אצל האספן גדי טפרסון.

 

אבל צה"ל כבר היה צריך משהו אחר לגמרי.  צה"ל עמד להצטייד ברובה FAL בלגי תוצרת FN שקיבל כאן את הכינוי רומ"ט, רובה מטען, כלומר חצי אוטומטי בלשון הצבא.  כשהגיע סירקיס עם המאוזר הבריחי שלו המוסב לקוטר 0.22 נתנו לו אמנם מכתב הוקרה ופרס וגם שלחו אותו לפגוש את איסקה שדמי שהיה מפקד פיקוד ההדרכה של פעם.  שדמי אמר לו במילים פשוטות שאם הוא יכול לעשות רומ"ט שעובד על תחמושת טוטו אז יופי ואם לא אז זה לא מעניין אותו.

 

נחמיה סירקיס הועבר ממפעל B של תע"ש בו עבד כשרטט, למפל"ן (מפעלי נשק), ועבד יחד עם ראש מחלקת פיתוח.  עד מהרה מצא עצמו סירקיס עובד עם עוזי גל ז"ל, מתכנן העוזי, ונחמיה מדבר עליו בהערכה רבה, על מחקריו בנושאי תנועה ומסות.  לדבריו, עוזי גל בדק כל דבר שהיה בספרים בעצמו.

 

שדמי הבטיח רובה FAL חדש וקיים, וסירקיס החל לעבוד על הפרויקט.  מחסנית של ברטה 0.22 הושתלה בתוך המחסנית המקורית, ניתן תקציב לייצור חלקים והפרויקט הושלם.  סירקיס עבר לעבוד עם עוזי גל על רובה הסער (רוס"ר) שבתחילה היה בקוטר 7.62מ"מ ואחר כך הוסב ל-5.56מ"מ. אבל מנהליו לא אהבו אותו אם לנקוט לשון המעטה ולדבריו "שמו לו פרימוס מתחת לישבן" עד שעזב.

 

נחמיה סירקיס החל לעבוד בתעשייה האווירית ועסק בפתרון בעיות בתחום הנשק.  משנקרא יום אחד אל משרדי הועד בדרישה להצטרף למפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא"י) וסירב, הבין שגם כאן הולך זמנו ומתקצר וגם התחושה שהייתה לו מן האנשים שעבד איתם להם הוא קורא "סופרים" בבחינת שהם סופרים את הדקות עד שייגמר יום העבודה ואחר כך את ימי השבוע ואת השנים עד הפנסיה. אותם אנשים גם לא ממש 'פירגנו' על הפרסים בהם זכה סירקיס עבור פרויקטים שהוא ביצע ובתחילת שנות ה-70 נחמיה סירקיס פנה לדרך עצמאית.

 

 

ההתנדבות שלו לשמש כצלף לימדה אותו שאם אינך פוגע בכדור הראשון, במטרת אדם או בעל חיים כאחד, המטרה לא תהיה שם כשתרצה לירות בה את הכדור השני ורובה בריחי הוא מוגבל מן ההיבט הזה. לפיכך החל לחפש פלטפורמה מתאימה עליה יוכל לבנות רובה צלפים חצי אוטומטי.

 

סירקיס מסביר, "תחילה חשבתי על ה-FAL אבל הוא היה לא מדויק בייסודו אז בניתי את זה על רובה גרמני דגם 43 שהיה לו התקן לטלסקופ והסבתי אותו ל-7.62מ"מ - רובה מדויק וטוב שהיה לו מנגנון הדק שניתן לשיפור והנדסת אנוש טובה אבל לא היו רובים כאלו בכמויות.  אחרי מלחמת ששת הימים לקחתי בסלפיט (ישוב ליד אריאל של היום א.מ.) אקדח 38P שהיה דבוק כולו מזה ששימנו אותו בשמן זית ואת האקדח הזה החלפתי עם מישהו שהיה לו קלצ'ניקוב חדש.  הסבתי אותו לירי ב-7.62מ"מ בבית המלאכה אותו הקמתי, שם הייתי מייצר את ההסבות עבור הצבא".

 

נחמיה ממשיך ומספר, "ניסיתי לעשות משהו כנגד כל הסיכויים שכן יש כל כך הרבה דברים שקורים ברובה חצי-אוטומטי שהם נגד הדיוק ובעיקר דרך הייסורים אותה עושה הכדור מן המחסנית לבית הבליעה, כל המכות שהוא חוטף, והתרופפות האחיזה של התרמיל בקליע, והלחץ של הכדורים במחסנית על המכלול ועוד.  בסופו של דבר הצלחתי ועשיתי גם שינויים במנגנון ההדק כך שניתן יהיה לכוונן אותו ושמתי לו גם טלסקופ וזה לא פשוט בכלל".

 

נחמיה נעזר בחבר, אורי טאובר שהיה קצין אמצעי לחימה של סיירת מטכ"ל שלו היה חבר בשם איצלה רוזנשטרייך, מפקד בית הספר לצלפים של צה"ל.  "איצלה היה קלע מעולה וירינו ב-300 מטר על בקבוקי גולדסטאר ובכל כדור ניפץ בקבוק אחד.  אך הוא לא התרגש בכלל וביקש להפוך את זה למערכת נשק אמיתית עם התקן לטלסקופ הניתן להסרה ולהרכבה בלי לאבד את האיפוס ומשתיק קול".  סירקיס סבר שהדרישות הגיוניות ומוצדקות ושב אל בית המלאכה ואל שולחן השרטוט וכשסיים פרצה מלחמת יום כיפור.

 

נחמיה מספר, "איצלה נהרג במלחמה ואני נותרתי עם רובה שרציתי לכנות אותו על שמו של איצלה שהציב את הדרישות והמפרט על פיו נבנה הרובה ולבסוף בלחץ אנשים קראתי לו 26-M שהייתה זו שנת ה-26 למדינה. לפניו היה לי רובה בריחי שקראתי לו 25-M.  נסעתי עם הרובה לסיני וחציתי את תעלת סואץ למקום בו ישבו כוחותיו של אריק שרון והלכתי מקצין לקצין וממפקד למפקד כסוכן נוסע להציע את מרכולתי. קיבלתי שם טלסקופ לראיית לילה שלל מצרי והדגמתי את הרובה ביום ובלילה ובסוף אמרו לי שאריק שרון צריך ליראות את הרובה ונסעתי למפקדה שלו."  אריק ראה את הרובה, התרשם, הבטיח לדחוף את הפרויקט ודחף.  הצבא השווה את הרובה של סירקיס לרובים אחרים והם אפילו לא התקרבו לביצועים של הרובה של סירקיס והחלו לזרום הזמנות קטנות מאד שרק ייקרו את עלות הייצור של הרובים.

 

תע"ש גם היא לא טמנה ידה בצלחת ובחשה ובמנהל הרכש החלו להיערם קשיים, גם בהזמנות וגם בתשלומים. סירקיס מסביר, "יום אחד הציע לי מכר, אבי סיוון שהיה מפקד בית הספר לצלפים, למכור את הרובה לתע"ש.  צה"ל לא יקנה ממך, אתה קטן מידי הוא אמר לי והצבא פוחד שאתה לא אמין.  בצר לי פניתי לסטף וורטהיימר והוא אמר שיעזור ועזר בתנאי אחד, שמו לא יוזכר בהקשר לפרויקט הזה, לא שהוא פחד מתע"ש אז אבל הוא לא חיפש אויבים.  היום אני כבר יכול לדבר על זה כי הוא נמצא בעמדה כזו שכוח המשיכה כבר אינו פועל עליו.  הסכמתי למכור ונקבתי מחיר אסטרונומי כדי שיסרבו והם קנו את הכל וקיבלו שרטוטים ומקבעים וכלים מיוחדים שבניתי יחד עם מחברת אותה ניהלתי ובה כל הניסויים שערכתי שם כתבתי מה משפיע על מה ואיך.  במחברת היה כל הידע, לא הסתרתי דבר.  קיבלתי את התמורה והתחייבתי לא לפתח רובי צלפים המבוססים על מנגנון הקלצ'ניקוב והגליל".

 

נחמיה ממשיך ומספר, "אבל כבר על השולחן היה לי רובה bullpup (תכנון רובה בו מנגנון הפעולה נמצא מאחורי ההדק) שהיה מבוסס על הקלצ'ניקוב וחשבתי כמה חבל שאינני יכול לעשות אתו דבר.  אז לקחתי 14M ועשיתי ממנו רובהbullpup  לצלפים עם מתאם טלסקופ אוניברסלי.  ברובה 26-M היינו מבצעים ניסויים על ידי כך שהיינו יורים כדור, מסירים את הטלסקופ מן הרובה ואחר כך היינו יורים שוב.  לא היה כל שינוי בנקודת פגיעה ממוצעת או במקבץ. גם ה- 36-M שהיה מבוסס על ה- 14-M ידע לעשות את זה".

 

נחמיה מוסיף, "תכננתי גם אקדח עם מנגנון Squeeze Cocker (כמו באקדחי HK-P7) וחיפשתי משקיעים ולא יצא מזה כלום.  יום שישי אחד הלכתי באלנבי למקום ששתיתי בו בירה וגם מכרו שם עיתונים.  המוכר נתקע עם כמות גדולה של עיתונים וביקש ממני שאקח כמה שאני רוצה - זה היה כבר ערב שבת ולא היה לו מה לעשות איתם.  הלכתי הביתה עם העיתון ועיני צדה מודעת דרושים לחברה אמריקאית המבקשת לגייס מתכנני נשק. במקום צלצלתי.  היה אז חודש דצמבר והאיש בצד השני אמר שהוא מתכנן להגיע במרץ לראיין מועמדים וביקש שאשלח קורות חיים.  סיפרתי על האקדח שפיתחתי והצעתי לו לבוא לראות את האקדח ועל המקום הוא הודיע לי שהוא מגיע ביום ג'.  הלכנו למטווח רמת-גן וירינו.  הוא התאהב באקדח והתאהב בי ובו במקום שכר אותי מיד לעבודה.  הוא היה הנציג של חברת Detonics.  בניתי בשביל החברה שלושה אקדחים: אקדח כיס, אקדח תופי, ואקדח אחד שהיה מבוסס על המנגנון של ה-1911 Colt Government.  ייעדו לפרויקט שלש שנים אבל גמרתי אותו בשנה ושלושה חודשים, קיבלתי את מה שהגיע לי ובונוסים ועזבתי".

 

סירקיס חזר לארץ ועשה פרויקטים שונים ובשנת 1989 שכבר היו מונחים בכיסו חוזים עם שתי חברות אמריקאיות ועזב את ישראל שוב.  "לא ראיתי שאצליח לעשות פה משהו" אומר נחמיה,   "מאז ועד היום כבר תכננתי מספר גדול של כלי נשק, אקדחים ורובים בעיקר לשוק האזרחי, שם מונח הכסף הגדול". 

 

מה מוכר לנו בארץ? אני שואל. נחמיה מספר על עבודותיו עבור חברת Kimber האמריקאית עבורה הוא פיתח מספר כלי נשק שעיקרם רובים סליליים לצייד חיות גדולות בגרסה קלה וכבדה כאחד.  עבורם הוא גם עשה שיפורים במנגנוני ה-1911 בעיקר בנושא נעילת נוקר אוטומטית שפועלת על ידי המשבת ולא על ידי ההדק, מנגנון שהתקבל על פי החוק האמריקאי.  עבורם הוא גם פיתח רובה 0.22 היחיד שנמצא בארץ נמצא אצל האספן גדי טפרסון.

 

"אני גאה מאד ברובה הזה" אומר סירקיס, "לא הגבילו אותי ונתנו לי יד חופשית בפיתוח".  "אי אפשר לעשות חביתה בלי לשבור ביצים" אומר סירקיס. 

 

אני שואל את סירקיס: את אותו רובה שתע"ש רכשה ה-26-M היא רכשה כדי לקבור אותו?  "כן", משיב סירקיס, "הם קברו אותו.  רובה 36-M נשאר אצל השותף שלי וגם איתו לא נעשה כלום, עכשיו יש מישהו שמנסה לעשות עם זה משהו".

 

לסיום אני שואל: אתה חושב שאתה מקיים את הפתגם אין נביא בעירו? "וודאי", עונה סירקיס.  "אם היה בא מישהו מבחוץ אז היו מתבשמים בריחו. כבר היו לא מעט שרלטנים שבאו והלכו כלעומת שבאו."

 

"אני עדיין עובד בעיקר עושה פותר בעיות עבור חברות שנתקעו עם פיתוח כלשהו.  בישראל אני נתקל בלא מעט יחס עוין מאותם אנשים שלא הצליחו בפיתוח. אצל הגרמנים דווקא יש יותר רצון לשמוע ולקבל ביקורת.  עשיתי גם כמה דברים עבור Beretta", מסביר סירקיס.

 

מותר לי לשאול שאלה אישית? אני מקשה. יש בך עדיין כעס?  סירקיס עונה, "אין לי כבר על מי לכעוס כי כל אלו שכעסתי עליהם כבר אינם.  גם את הגרסה החדשה של תע"ש אני מכיר ועשיתי עבורם פתרון אשר אותו אני מנוע מלפרט".

 

אנחנו נפרדים.  סירקיס שב למחרת לארה"ב הביקור המשפחתי אצל הבנות והנכדים הסתיים.  קבענו להיפגש בפעם הבאה, אני מחכה.  סירקיס טס לעבוד בארה"ב הלאה כי אצלנו בתנ"ך זה כתוב שאין נביא בעירו, ואנחנו עם הספר חייבים כל הנראה לקיים את זה בכל תנאי.

 

 

הערות ותגובות

 

 

 

Home


מסמך זה מוצג כמות שהוא ללא ערבות או אחריות, מפורשת או משתמעת, בהתייחס למידע הכלול בו.  המחבר/ים מסיר/ים כל אחריות, משתמעת או אחרת, מכל אדם המעוניין על דעת עצמו לפעול או להסתמך על תוכן מסמך זה.


כל הזכויות שמורות © 2016